הסטירה לא תצלצל פעמיים
על פערים בין מערכת החינוך לצרכי שוק העבודה, על הקשר שלהם לסוגיות חברתיות, כלכליות ולאילוציהם של ארגונים לשלם את המחיר, או להסתפק בבינוניות
קראתי את המאמר "סטירת לחי מצלצלת לאומת הסטארט-אפ" בדה מרקר (29.6.2016). גם את התגובות. ( http://www.themarker.com/news/education/1.2990523)
זהו מאמר נוסף, המציג מציאות עגומה, וטוען כי לפי בדיקה של OECD נראה כי שיעור גבוה של ישראלים צפוי להיכשל בעולם התעסוקה. בכתבה עולות טענות על כך שמערכת החינוך אינה מצליחה לשפר את עתידם של תלמידיה ואינה מצליחה להכשיר אותם לחיים. עוד דובר על פערים חברתיים עצומים בין יהודים וערבים, בין חרדים לחילוניים ועל סיכוי קלוש לשפר פריון במצב זה.
הפערים המתחילים במערכת החינוך, הם אחד הגורמים המרכזיים לפערים החברתיים והכלכליים. היעדר מיומנויות יקשה על השתלבות בענפי תעסוקה שהפריון והשכר בהם גבוהים. מנתוני ה- OECD, בכל המדינות שנבדקו, נמצא מתאם בין מיומנות לבין רמת השתכרות.
סטף ורטהימר בן 90. ממש בימים אלה. כבר זמן מה הוא לא שקוע עד צוואר בתעשייה ויזמות, כפי שהיה בראשית ימיו. בשנים האחרונות הפנה ורטהימר את כל תעצומות נפשו לחינוך. סטף השכיל להבין עוד מזמן את מה שכמה ממשלות ושרי חינוך עוד לא השכילו להפנים. וזה דבר מאוד פשוט – אין שוק עבודה פורה בלי מערכת חינוך, הבונה כישורים שיתאימו לו.
יקומו כל האידאולוגים החינוכיים ויטענו שאין זה תפקידה של מערכת החינוך לייצר כוח עבודה לשוק העבודה. שיש לה מטרות נשגבות מכך. ואולי זה נכון. אבל האם אין זה חלק מתפקידה להכין את הדור הצעיר למה שממתין לו מן העבר השני? על עניין זה ניטש ויכוח בן מספר שנים - מה פשר ההכנה הזו? מהם המדדים שלה? 5 יחידות מתמטיקה? אנגלית? למידה מבוססת פרויקטים? כך נולדו אי אלו תוכניות ויוזמות חינוכית מלוות בסיסמאות מלהיבות כמו אופק חדש, למידה משמעותית ועוד כהנה וכהנה..
במסגרת תפקידי הקודם, כמנהלת פיתוח ארגוני בעמותה של סטף ורטהימר, הייתי אמונה על קידום חזונו החינוכי של ורטהימר במישור הלאומי. מה זה אומר, בעצם?
אחרי שנים ארוכות בתפקידי ניהול הדרכה ופיתוח שונים במגזר העסקי, בתעשייה הישראלית, לרבות קבוצת ישקר אותה ייסד ורטהימר, נשלחתי מטעמו לגרמניה להכיר מערכת חינוך והכשרה משומנת היטב, זו שעל ברכיה גדל והתחנך. למדתי על קשר הדוק בין מערכת חינוך לתעשייה ולשוק העבודה. פגשתי מנהלים מכל העולם, עתירי ניסיון בחינוך והכשרה מקצועית, למדתי רבות, והבנתי היטב גם למה חלק מהתהליכים שעובדים כל כך טוב בגרמניה, לעולם לא יצלחו כאן אצלנו. אבל אין זה אומר שאין מה לעשות, גם כאן בארצנו הקטנטונת.
אחד הפרויקטים שניהלתי מטעם העמותה, היה הקמה של משלחת ישראלית לתחרות מקצועית בינלאומית (World Skills International). בדומה לאולימפיאדה בספורט, הנערכת אחת לארבע שנים, מתקיימת אולימפיאדה מקצועית, אחת לשנתיים. גם זו נערכת בחסותה של מדינה מארחת, ומגיעים אליה נציגים מכל העולם (מעל 50 מדינות!), כדי להתחרות על התואר מייסטר בתחומם. מדובר בצעירים עד גיל 25, שסיימו מסגרת תיכונית או על תיכונית מקצועית ולאחר שהפגינו כישורים וייצגו מדינתם בכבוד, מקומם בשוק העבודה במדינה השולחת מובטח. מבחינתי היו לפרויקט המקסים הזה שתי מטרות, שאף אחת מהן לא הייתה לנצח או להשיג מדליה (למרות שהמשלחת הישראלית הגיעה להישגים מרשימים בתחרות בברזיל): 1. לייצר מודעות למקצוענות. למתג מחדש תחומים מקצועיים, הנדרשים מאוד בשוק העבודה ואף מפרנסים בכבוד את העוסקים בהם, אך אינם נתפסים "סקסיים". כשם שלאחרונה תחום הבישול זוכה לעדנה, בין היתר הודות לתוכניות ריאליטי, כך ניתן למתג מחדש כל תחום מקצועי, מתכנון מעגל חשמלי, או אלקטרוני, דרך חיווט ארון חשמל, תכנון או חיפוי מבנה, ועד עיבוד שבבי. 2. לייצר את החיבור בין משרד החינוך לתעשייה, לא רק בשיתוף פעולה מקומי למימון הפרויקט ופיתוחו. שיתוף פעולה מבחינתי, פירושו, שכאשר משלחת כזו חוזרת עם ידע מקצועי ותובנות ממפגש מקצועי בינלאומי, הידע הזה יוכל להשפיע על תוכניות לימוד לשנים הבאות, בהתאם למגמות עולמיות בשוק העבודה. אין לתאר את הביורוקרטיות של פרויקט בינלאומי כזה. החל בנהלי עבודה של משרד החינוך וכלה באישור וביטוח יציאת קטינים מן הארץ במסגרת נציגות רשמית.. ועם זאת, האתגר הגדול של הפרויקט לא היה ביורוקרטי. לטובת הפרויקט הזה נאלצנו להיות יצירתיים במיוחד בכל הקשור להכשרה המקצועית של הנבחרת, משום שמערכות החינוך הקיימות לא עושות זאת. קיים מחסור אדיר במורים מקצועיים, שגדל במשך שנים רבות של היעדר הכשרה מקצועית מעשית או הכשרת מורים מקצועיים. כמעט שאין סדנאות לימוד מעשיות בבית ספר, ורוב תוכניות הלימוד נשענות על בסיס תיאורטי והתנסות דלה, אם בכלל.
השותפים הרבים בפרויקט נתנו רבות מעצמם לטובת התהליך. אבל התוצאות, ובהן שני מדדי ההצלחה שציינתי, ייבחנו רק לאורך זמן. בעוד מספר שנים. אולי עשור. ואולי גם זו תהיה עוד תוכנית, אחת מני רבות, שתיכנס עמוק למגירה, תתויק באחת התיקיות של 2015, ותוחלף בבאז וורד הבא.. ועד אז צבא ההגנה לישראל, ולאחריו מפעלי תעשייה וארגונים רבים בשוק העבודה, נאלצים ועוד ייאלצו להשקיע משאבים עצומים בסגירת הפערים הללו, לצורך הכשרה בסיסית, קידום ופיתוח של עובדים ומנהלים, או להסתפק בבינוניות.
וגם על הבינוניות כבר שמענו, באותו עניין: http://www.themarker.com/news/education/1.2989518
הדרך היחידה להביא לשינוי ממשי בתחום, מתחילה, כמו תמיד, מאסטרטגיה. עד שלא תהיה הלימה בין אסטרטגיה חינוכית, חברתית וכלכלית, לא יתרחש שינוי. עד שלא ישבו יחד נציגי משרד החינוך והכלכלה, יגדירו מחדש את מגרשי הניהול וההשפעה שלהם וישמעו את צרכי שוק העבודה – לא יקרה דבר. עד שלא יעמדו משרדים אלה למבחן, בין היתר, על מדדי שירות לתעשייה ולמעגל העבודה, ויגדירו תוכניות לימוד והכשרה מותאמות ותומכות, לא יקרה דבר. זה מאוד פשוט, לכאורה, אבל פוליטיקה נוטה לסבך הכל..ברגעים אלה ממש עוברים בתי הספר המקצועיים בישראל לאחריותו של משרד החינוך. נוכח צמצום הצורך בהידברות, אולי נוכל לסמוך על עקרון הרצף..
ויש עוד אלטרנטיבה. אם סוגיות פוליטיות וביורוקטיות בולמות שיתופי פעולה ומענה יעיל לצרכים, תמיד יוכלו ארגונים לקחת אחריות על הכשרה ופיתוח. לעשות לביתם. זה קורה גם היום. כל הזמן. הבעיה היא תקציבית: לגדולים יש רזרבות, שומנים, ואפשרות להשקיע תשומות אדירות בהדרכה ופיתוח. ארגונים בינוניים וקטנים קורסים ונופלים על כך. אם יוקצו תקציבים מיוחדים לעניין זה עבור ארגונים בינוניים וקטנים, שיקימו לעצמם מנגנוני הכשרה פנימיים, אזי יש סיכוי רב יותר לצלוח את רף הבינוניות ולשרוד לאורך זמן. אפילו לשגשג. גם זה, לכאורה, פשוט מאוד. אבל שוב, מדובר בכסף, ותקציבים אף הם נגועים בפוליטיקה. חילוץ תקציבים ממשרד ממשלתי למגזר העסקי/פרטי הוא כבר אמנות בפני עצמה. ובינתיים, אם ישכילו ארגונים קטנים ובינוניים לייצר לעצמם מנגנוני הכשרה והדרכה רזים וחכמים, הרי שעלות-תועלת במקרים אלה תתבטא בהבדל שבין דשדוש להצלחה. במאמר הבא ארחיב בנושא מנגנוני הכשרה והדרכה אפקטיביים..
