הפחדים שמנהלים מנהלים
מספר המנהלים שנועצו בי בהקשר של חשש מפרזנטציה הוא אדיר. לתחושתי מדובר בלמעלה מחמישים אחוז מכלל המנהלים שפגשתי בכ- 16 שנות עבודה. אבל איש מהם מעולם לא פנה אלי לראשונה בעניין זה. זה כמעט תמיד בא בעקבות ביסוס יחסי אמון לאחר התייעצות בנושא אחר. איכשהו קל להם יותר לפנות בסוגיה ניהולית, להתוודות על קושי מקצועי, להתייעץ בנושא יחסי עבודה, גם אם מורכבים, עם ממונה בכיר, עמית או כפיפים, לשתף בדילמות בנושא הערכת ביצועים, או בעצם כמעט בכל נושא, מאשר להודות בחשש ומבוכה במעמד פרזנטציה.
דור הציפרלקס הוא שועל חרדות ותיק. יתכן שלצד חרדה קיומית מתגמדות כל החרדות האחרות. אפילו חרדת קהל. אבל יש לא מעט אנשים שעדיין חווים אותן כמטרד מעיק ומתסכל מאוד המשפיע על אורחות חיים, על בחירות ובעיקר על ויתורים. כי בסופו של דבר, תמיד חוזרים לשאלת הקיום ולאפשרויות שנותרו נוכח הבחירות והוויתורים שעשינו.
בכתה א' אובחנתי כבעלת שמיעה מוסיקלית אבסולוטית. התחלתי ללמוד נגינה על פסנתר עם מורה בשם בלה. בכיתה ג' כבר ניגנתי את הברקרולה של הופמן בקונצרט של הקונסרבטוריון הקהילתי. אי שם בפרק השני של היצירה נתקעתי. פשוט שכחתי את ההמשך. לא ברור מה עבר לי בראש. הכל היה שם חוץ ממה שצריך להתנגן בהמשך. תווי נגינה לא היו לי וגם לא היו מועילים, שכן לא למדתי לקרוא תווים (ספק אם בלה הבחינה). נעצרתי לרגע, הבטתי אל הורי המודאגים, שישבו בקהל, הצצתי אל בלה שישבה בקצה הבמה, דרוכה, ובהחלטה של שבריר שנייה התחלתי לנגן את היצירה מן ההתחלה. קיוויתי שרצף הנגינה יוביל אותי להמשך ויצלח את הקטע הנשכח. אבל זה לא קרה. גם בפעם השנייה נעצרתי בדיוק באותה הנקודה. בשלב זה החלטתי לקום ממושבי, ולרדת מהבמה. מחיאות הכפיים שהדהדו באולם נשמעו לי כמו פרס ניחומים לילדה בת 8 שדמעות חנקו את גרונה. מאז לא נגעתי בפסנתר.
חרדת קהל / חרדת במה היא נצר גאה למשפחת חרדות הביצוע. רבים סובלים מחרדת ביצוע במהלך מבחנים, בעיקר מבחנים גורליים כמו בחינות גמר, בחינות לשכה, פסיכומטרי, מבחני קבלה או מיון וכד'. התקף החרדה מופיע כשהוא מלווה בסימפטומים שונים ובעוצמות משתנות מאדם לאדם או מאירוע לאירוע: דופק מואץ, הזעה מוגברת, בחילה, כאבי בטן, כאבי ראש ועוד אי אלו תופעות טורדניות ולא נעימות. יש אנשים המצליחים להתגבר על הקושי הפיזיולוגי והרגשי ולתפקד במידה כזו או אחרת. לעומתם יש לא מעט אנשים המוצאים עצמם משותקים, נחלשים, נסוגים, נדחקים אל תא שירותים סמוך וממנו אל פתח מילוט בחזרה לביתם, כשהזנב בין הרגליים ודמעות התסכול בעיניים. אשרי מי שלא חווה.
חרדת קהל/במה היא נגזרת פרטנית של חרדת ביצוע, כזו שמדגישה שאם לא די בחוויה האישית הקשה של התקף החרדה על תופעותיו, צריך גם לחוות אותו לעיני כל. כאילו לא די בכאב בטן או בדופק מוגבר, או בבחילה והחיוורון הנלווים לה, צריך גם לעמוד, בתפקיד, מול אנשים משמעותיים, ולהיות רהוט וייצוגי.
בניגוד למה שמקובל לחשוב, לחרדת קהל אין כתובת, שיוך או ייחוס. היא לא מיוחסת לדרג, מגדר או תחום מקצועי. היא לא תוקפת רק צעירים או חסרי ניסיון. היא לא תוקפת זוטרים בלבד אלא גם בכירים, ואפילו בכירים מאוד. מנהלים שיכולים להיות אחראים על כמה מאות ואף אלפי עובדים, לנהל היקף פעילות בקנה מידה של מיליונים ועדיין להחוויר, לרעוד ולגמגם כאשר הם עולים על במה. היא תוקפת גם גברים וגם נשים מכל הדיסציפלינות, ממנהלי כספים ועד מנהלי שיווק, מבכירי מו"פ ועד מנהלי תפעול ומשאבי אנוש. היא עשויה לתקוף בנסיבות מיוחדות, בפרזנטציה ספציפית, כזו שיש לה השלכות משמעותיות, או שנוכחים בה אנשים בעלי השפעה (שלרוב אינם מייצרים נינוחות סביבם אלא הרבה מאוד לחץ). אבל היא יכולה להיות גם גנרית, כמעט כרונית.
מניסיוני, ככל שהמנהל בכיר יותר, או בתפקיד ייצוגי יותר, כך הוא נבוך יותר לשתף אחרים בתחושות הללו. לרוב הוא יעדיף להימנע לחלוטין מהסיטואציה. יחפש אמתלות דיפלומטיות לפנות את הבמה למישהו אחר, כמו סגן, ראש צוות או ראש תחום. לעתים זה מעשה נכון, ממגוון שיקולים של מנהיגות מעצבת, אך אלה לאו דווקא נמצאים בראש מעייניו של המנהל המפנה את הבמה באותו רגע. מנהל צריך גם לדעת מתי חשוב שהוא עצמו יעמוד מאחורי פודיום, יעביר את המסר ויפגין את המשנה הניהולית והמנהיגות שלו. בעולם מושלם לא היה צורך במפגן עשייה כדי שידעו שעשית. אבל במציאות של נראות, של תקשורת חזותית ותרבות סלפי, אם לא אמרת והצגת – כמו לא עשית דבר.
מניין החרדה הזו ולמה היא תוקפת? הסיבות יכולות להיות מגוונות ומאוד מאוד אישיות. החל במבנה אישיות וכלה בטראומה ספציפית, בחוויית כישלון, בפרזנטציה כלשהי המזוהה עם ביצוע לקוי. אולם, אנשים רבים פשוט לא מרגישים שזה הצד החזק שלהם. לעתים מדובר בקושי בהתארגנות או בהגדרת מסר, לעתים בהיעדר התמצאות בכלים טכניים להכנת מצגת. לא כולם מכירים תוכנות פירוטכניקה ודאווינים בפאואר פוינט, ולא לכולם יש מזכירה צמודה שיכולה לחולל פלאים. ולעתים זה באמת רק העניין של עמידה מול קהל. היכולת להעביר מסר מבלי לגמגם, בלי לחטוף רעד ברגליים או בלאקאאוט, בלי להיתלות בטקסט הכתוב במצגת ולהרגיש כמו מורה ביסודי המקריאה כל מילה לתלמידיה.
פסיכולוג קליני יעסוק בניתוח הרקע והסיבות. אולי יעלה מן האוב את חוויות הכישלון המודחקות ויחפור בשאלה למה לא נגעתי בפסנתר מאז הקונצרט הכושל ההוא. אותי מעסיקה יותר השאלה האופרטיבית - כיצד מתמודדים וממשיכים לצלוח אתגרים, לצבור הישגים ולממש את הפוטנציאל האישי והמקצועי. אני תמיד נוהגת לומר, שפרזנטציה היא מיומנות. וכמו כל מיומנות אחרת, זהו שריר שניתן לחזק אותו. החיזוק של שריר בא כתוצאה מאימון, ולא מהימנעות. הימנעות רק מרפה את השרירים, ובמקרה זה – גם את הביטחון ואת הערך העצמי. אבל זו קודם כל שאלה של בחירה.
מאז הוויתור שלי על הפסנתר עמדתי פעמים רבות על במה. בסיטואציות שונות. בהרצאות לפורומים גדולים, בהנחיית קבוצות, בתהליכי הכשרה ופיתוח של מנהלים או סתם בהנחיית דיון בחדר ישיבות. כמעט בכל פעם הזיכרון ההוא מונח שם. אבל הוא מעלה בי חיוך. הוא אתי לא כפחד במה או חרדת קהל, אלא כבחירה מודעת, כפועל יוצא של למידה מכישלון. בגיל 8 הגעתי לקונצרט לא מוכנה. למה לא הגעתי מוכנה? כי זה לא היה מספיק חשוב לי. זה לא משהו שבאמת רציתי. מאז בחרתי להיות על במה במקומות שרציתי ושהיו מספיק חשובים עבורי.
מילת המפתח היא הכנה. הכנה טומנת בחובה מרכיבים רבים, כמו למידה יסודית של הנושא והבנתו לכדי בקיאות, הבנת קהל היעד, ארגון המסר והתאמתו למטרה ולקהל היעד, בניית "סייענים" וכלים שיעמדו לעזר בעת הצורך.
כל מנהל שאני מייעצת לו מתקשה ברכיב אחר של ההכנה. לעתים נדרש סיוע בזיקוק הנושא/המטרה/המסר. לאחרונה מנהל בכיר שנועץ בי, נדרש להציג מערכת מידע חדשה שהוחלט להטמיע בארגון. מהו הנושא/המטרה של הפרזנטציה? האם הנושא הוא המערכת עצמה? אופן פעולתה? יתרונותיה? או שיש להתייחס לפיל שבחדר ולדון בסיבות שהובילו לרכישת המערכת החדשה ולצורך בהטמעתה?
לעתים צריך לנתח במשותף את קהל היעד ואת הציפיות מהפרזנטציה. נושא חייב לעבור התאמה לקהל היעד. הטמעת מערכת מידע חדשה בארגון תציף שאלות שונות בקרב דרגים שונים, בהתאם לאופי ומורכבות השינוי עבורם ולאחריות שיצטרכו לשאת על כתפיהם. לדוגמה, משתמשי קצה יצטרכו להבין את מהות השינוי ועקרונותיו ביחס לתפקיד שאותו הם מבצעים. הדרג הניהולי חייב להירתם לשינוי ולהבין את הסיבות, כאשר דרג ניהולי זוטר יסתפק ביתרונות המערכת אל מול מצב קיים, בעוד שדרג ניהולי בכיר יצפה גם להצגה של תחשיבי עלות-תועלת והיבטים נוספים שייגזרו מהשינוי.
במרבית המקרים, יעוץ והכוונה מסייעים גם בבניית בטחון, עוגנים וסייענים שניתן "לשתול" במהלך הפרזנטציה, לשמירה על הרצף ולהתמודדות עם החשש הנורא מכל – בלאקאאוט. קיימים הרבה מאוד טיפים וטריקים, "תווי נגינה" ואבני דרך, שאנשי מקצוע מיומנים מכירים ויכולים להציל מהתקף שכחה. לאחרונה פנה אלי מנהל משאבי אנוש שאני מעריכה מאוד וביקש עזרה בהיערכות לקראת פורום מקצועי חשוב בתחומו. למרות שבאמתחתו שנות ניסיון רבות (יותר משלי) וידע נרחב, עדיין קשה לו לעמוד מול קהל ולהציג. הוא תמיד מרגיש אי נוחות, חושש לשכוח נושאים חשובים, או שתשתרר דממה מעיקה ועל כן נוהג להימנע, לדחות, להעביר את המושכות למישהו אחר בצוות. מאחר שהפעם השתתפותו הייתה מחויבת, הוא ביקש סיוע בהיערכות והכנת "רשת בטחון" שלא תשמוט את הקרקע תחתיו. "רשת בטחון", עבורו, כוללת אלמנטים וטקטיקות השפעה, השתולים בגוף הפרזנטציה, שיגייסו את הקהל לשיתוף פעולה ויפחיתו את הצורך בדומיננטיות שלו. יש לא מעט אלמנטים כאלה שבכוחם להפוך פרזנטציה סתמית למצוינת ופרזנטור ביישן ונחבא אל הכלים לסוחף, מרתק ומרשים. בתום שתי פגישות עבודה, הכנה ואימון, הוא הרגיש שלם עם התכנים והמסרים ומוכן אלי קהל. גם אם חוסר הביטחון המובנה עדיין הדהד בלבו, הבטחתי לו שיתפוגג כעבור דקות ספורות במהלך הפורום. וכך היה. אני משוכנעת שמפעם לפעם זה ייעשה קל יותר, בהנחה שלא תהיה חזרה לדפוסי הימנעות, שקל כל כך להתרפק עליהם.
כאמור, מילת המפתח היא הכנה, ותמיד מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע. אבל קודמת לכך בחירה מודעת והודאה פנימית בחשיבות הנושא כחלק מהתפקיד, מתחומי האחריות ומהעתיד המקצועי שאנו מבקשים לעצמנו. פרזנטציה היא חלק מתעודת זהות מקצועית-ניהולית ואין להקל בה ראש, ולו מפאת הכבוד העצמי, תדמית הארגון והתפקיד, והכבוד לאחרים. כשעוצרים לרגע וחושבים על זה – האם לא תמוה שמנהל ייתן לפחד קהל להשתלט עליו ולהתפרש כזלזול או כחובבנות?